רינת הגיע אלי כי היא רוצה לרדת משקל.
רינת חיילת, בת תשע עשרה, בת בכורה במשפחה. הוריה התגרשו כשהייתה בת 11. לפני הגירושים היו חיים קשים בבית, התעללות פיזית ורגשית כלפי האימא וגם ממנה לא נחסך.
בתשאול אני אוספת מידע על הרגלי חיים ובתוכנית לירידה במשקל אני אוספת מידע על הרגלי אכילה. מה גדולה הייתה הפתעתי.
רינת חיילת, לא אוכלת בבסיס בכלל, עד שעה 4-5 כמעט לא מכניסה כלום לפה אלא רק שותה, ואולי פרוסה או קרייקר אם הביאה מהבית. בהגיעה הביתה אוכלת ארוחה מלאה, ויוצאת לעבודה נוספת עד שעה 10 בערב.
בבית לפעמים אוכלת משהו קל כמו בסקויט או יוגורט. זו תזונתה במשך השבוע. אני מזכירה שהיא היגיעה לטיפול ירידה במשקל. אמרתי לה: “קודם תתחילי לאכול, אי אפשר להוריד משקל ממה שאין.”
דוגמא קלאסית שהרבה נערות נופלות לבור הזה.
מאוכל לא משמינים. משמינים: מאכילה לא חכמה, ממינונים לא מתאימים, ממרכיבי מזון גרועים ומחוסר פעילות של שרפת קלוריות עודפות, שהן מעבר לצרכי הגוף. צרכי הגוף הם: חלבונים, פחמימות, שומנים, סוכרים, מלחים ונוזלים במינונים קטנים בהתאם למשקל גוף, גובה ופעילות. אדם שעבודתו בישיבה ואדם חקלאי שעבודתו פיזית גם צרכי התזונה יהיו שונים.
אני נשאלת לעיתים קרובות: “האם תוספי מזון משמינים?” לא ולא. משמינים רק מתזונה לא חכמה ולא נכונה. משמינים אם האוכל הופך למזון מנחם של אכילה רגשית. יש ביטוי: “להשמין מאהבה”, “להשמין מנחת”, האם אומרים לרזות מכעס? לא.
אהבה היא באמת מזון נפשי ולפעמים אין צורך במזון פיזי, כי אהבה פותחת ומשחררת סרוטונין, כאילו אכלנו, אבל זו גם תחושה ממכרת. סרוטונין הוא הורמון השלווה, הרוגע והשובע והוא מוצב במרכז בעיות ההשמנה. אוכלים פחמימות, חלבונים, שומנים, רמת הסוכר בדם עולה, משתחרר סרוטונין מרגישים טוב, הכול נפלא. כעבור פרק זמן קצר, רמת הסוכר יורדת, הפרשת הסרוטונין נפסקת ומחפשים דרך לחזור לאותה הרגשה שחווינו קודם כשהיינו באיי.
טיולים למקרר ושם אוכלים בעיקר פחמימות ושומנים זמינים כמו בורקס או משהו מתוק כמו שוקולד, או עוגה או גלידה או פרוסה עם ריבה ושוב יש עליה מהירה של רמת הסוכר בדם משתחרר סרוטונין, מרגישים טוב ושוב ירידה וחוזר חלילה. כולם מכירים את המצב שלא אוכלים הרבה שעות כי אומרים אם אני מתחיל לאכול –לא סוגר את הפה ואת המקרר.
מההכרות שלי את המצב אצל מטופלים כשמחפשים משהו לאכול (לא תמיד מרעב אמתי) בד”כ זה לא יהיה ביצה קשה, הוא ילך על חביתה. למה? השומן. אנחנו משתוקקים לשחרור סרוטונין.
הגוף משדר ס ר ו ט ו נ י ן. אוכל שמן הוא אוכל טעים ומשהו מתוק עושה לנו טוב לגוף ולנשמה. סרוטונין…. זוכרים?
מה הצעתי לצאת מהמעגל הזה? לחיות על פי התוכנה שבאנו אתה לעולם. אנחנו יצור אבולוציוני. כולנו יודעים שתינוק אוכל כל 3-4 שעות. רבותי!!!!!!!!
אנחנו עדיין עם אותה תוכנה. גדלנו בשנים התפתחנו בשכל, אבל התוכנה לא השתנתה. לאכול 3 ארוחות: בוקר,
צהריים, ערב, ועוד 2 ארוחות ביניים קטנות. זו התוכנה.
הרמב”ם אמר: “בבוקר אכול כמלך, בצהריים כנסיך, בערב כאביון”. הוא ידע.
הדגש צריך להיות על ארוחת בוקר לתדלק אחרי צום הלילה.
אם לא מתדלקים הגוף מרוקן מיכלים, וכשבא אוכל אל פינו קודם כל הגוף ממלא את המיכלים כלומר משלים את המינוס ואח”כ לשימוש שותף. כולם מכירים את התהליך הזה מחשבון הבנק: יש מינוס בחשבון, נכנסת משכורת, קודם הולך לסגור מינוס והנותר לשימוש שותף. לפעמים הגוף מגדיל את הרזרבה לשעות דחק כמו להגדיל בטחונות. כך מתחיל תהליך השמנה בקטן שגדל עם הזמן, אך כשרוצים להוריד את המשקל שנצבר מגלים שזה מסע קשה. תהליך ירידה במשקל זה בפירוש מסע, שצריכים לגייס כוחות פיזיים וכוחות נפש, נחישות, רצון אמתי ולקיחת אחריות, הטיפול הוא טיפול משולב להצלחת המסע.
רינת לא מדברת עם אביה יותר משמונה שנים וגם לא פגשה אותו מבחירה, כי יש לה כעסים כלפיו על מה שעולל לה ולאימה.
רינת חוותה כילדה התעללות נפשית קשה מאביה שאמר לה פעמים אין ספור שהיא לא שווה, שהיא נמושה, רכרוכית, בכיינית והוא לא מבין איך הביא ילדה כזאת לעולם.
כך גדלה, חסרת בטחון, פוחדת לתת אמון באנשים בעיקר בגברים, פוחדת לתת אמון באהבה ובעיקר היא לא רוצה לחוות חיים כשל אימה.
כזכור היא באה לטיפול ירידה במשקל. היא לא אוכלת, כמו הענשה עצמית. הטביעו בה שהיא לא שווה, פוחדת מאהבה, כועסת על אביה, כועסת על אחיה שהוא כן בקשר עם אבא.
אני רואה את האדם בראיה הוליסטית שהוא גוף, נפש, רוח וההרמוניה הזורמת ביניהם. אין להתייחס למזון בלבד, כי זה החלק הקל, היא באה לירידה במשקל, שאין לה, כי היא לא אוכלת, אבל יש לה “משקל” רגשי כבד שאותו צריך לפוגג. המשקל הוא סימפטום, אבל במשקל היא רוצה לטפל.
בתהליך העבודה המשקל הרגשי “דרש” טיפול. יצא לי לעבוד על "אביה כקורבן". אביה הוא קורבן של עצמו, הוא לא מסוגל לשאת באחריות על מישהו אחר ומשפחה זו אחריות ועוד שיש ילד עם מוגבלויות.
אביה קורבן של עצמו שהשליך את הקורבנות שלו על משפחתו.
בעבודה עם תהליכי NLP ודמיון מודרך אני עובדת עם רינת על הודיה, על האדרת היש שהוא כאלף מונים עוצמתי מפחדים, תסכולים וכעסים. לנקות פחדים ולהחליפם באור ואהבה, זו הפסיכולוגיה של החיים.
במהלך המפגשים הטיפוליים רינת “פוגשת חוויות קשות, אבל “פוגשת” גם חוויות וזיכרונות נעימים (זה היופי בתהליכי NLP ) נזכרת בתקופות שאביה הרעיף עליה אהבה, אלה דברים שבחרה להדחיק ולשכוח מעוצמת הכעסים שהייתה מוצפת בהם.
ראיתי את רינת מתרככת, ברומטר הכעסים יורד, שיקפתי לה את הקורבנות של אביה שהוא כנראה חווה כילד, ופתאום היא התחילה לרחם עליו. נפרץ סכר של רחמים וים של דמעות.
בכי שהפתיע אותי מאיזה עומק זה פורץ. עוד אני צופה בה בוכה היא שולפת את הטלפון ומצלצלת לאביה וממש צועקת בבכי בלתי נשלט: “אבא, אני אוהבת אותך”. העיניים שלי לא נשארו יבשות לנוכח הדרמה המתחוללת לנגד עיניי.
החיים לא מפסיקים להפתיע.