כתב: חורחה בוקאי , סופר ארגנטינאי.
כשהייתי קטן, אהבתי מאוד את הקרקס.
במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל.
במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו.
בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.
היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.
למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.
התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שמה? שהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף.
שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה צריך בכלל לקשור אותו? לא זכור לי שקבלתי תשובה הגיונית.
עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה: הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד."
עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד.
אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול להשתחרר, אבל לשווא!
היתד הייתה חזקה ממנו.
אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
מוסר השכל – לא לפילים בלבד!
הפיל הגדול והחזק הזה שאנחנו רואים בקרקס, לא בורח – כי הוא מאמין שהוא לא יכול.
הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מאז אחרי שנולד.
הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו.
הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש…
