“כואב לי שהילדים שלי גדלו ביתמות רגשית” מילים שיצאו מפיו של אדם בגיל 85.
כמטפלת ותיקה ומנוסה, בשנות עבודתי טפלתי במקרים רבים מספור שהגוף יצא מאיזון מסיבה פיזית ורגשית.
מה זה אומר שהגוף יצא מאיזון?
כל הפרה של מצב שאנו קוראים לו בריאות הוא יציאה מאיזון. ומה בין יציאה מאיזון למחלה? הפרת איזון פיזי ורגשי במשך זמן רב. אז בוודאי תשאלו את עצמכם על תינוקות שלא צברו זמן רב? נכון.
תינוקות קבלו ברחם אמם את מה שהיה לאימא להפריש לעובר. ואם האימא הייתה בחסרים זמן רב? אז מהחסר שלה הפרישה לעובר, מהחסר הפיזי ומהחסר הרגשי.
למה אנחנו קוראים חסר? הגוף זקוק למינונים מסוימים מכל דבר שהטבע מציע לנו.
מזון מהצומח: פירות, ירקות שורש וירקות עיליים, דגנים וגידולים אחרים.
מזון מהחי: בעיקר חלבון ו 12B מהחי על פני האדמה ותחת המים.
מים: 70% מגופינו זה נוזלים. מאבדים נוזלים בנשימה, הפרשות ובתהליך חילוף חומרים.
שינה מספקת: כמו בטבע – שעות האור לערות ולפעילות, ברדת החשכה הגוף מפריש את הורמון המלטונין להשרות שינה לפחות 7-8 שעות ביממה.
סביבה אוהבת: יצור חי זקוק לאהבה כל חייו.
מינונים לא מספיקים מאלה נוצר חסר ולפעמים דורות של חסר.
אם ילד לא קבל חיבוק, לטיפה, נשיקה בילדותו, כבוגר או כאבא לא ידע לתת. הוא לא חווה את ההרגשה הזו. וכך גוף חלש פיזית ונפש ריקה, מוליד תינוק חלש פיזית וריקנות רגשית.
אציג מקרה שידגים דברים אלה, מקרה מרגש במיוחד, אני בטוחה שירגש אתכם כמו שזה ריגש אותי ומרגש אותי כל פעם מחדש.
גבר בן 85, הגיע אלי לטיפול עם בעיית אלרגיה שהביטוי בעור, מה שנקרא אורטקריה. הוא בטוח שזה נגרם מאכילת ביצים והוא נמנע מאכילתם יותר מ20 שנה והבעיה לא נפתרת.
באבחון IPEC שעשיתי לו התברר שהוא אלרגי לחלבון הקווקר שאותו הוא אוכל כל בוקר מזה שנים. בשיטת IPEC מטפלים בפיזי, אלרגיה, ורגשי – בגורם לאלרגיה.
טיפלתי במצבים רגשיים מהיותו בגיל 3 שיש לו זיכרון מגיל זה. הוא קבל בילדותו חינוך אוסטרי נוקשה וקשוח מאד. לא קבל חיבוק או לטיפה או נשיקה או מילה טובה.
חשוב היה הישגים לימודיים ללא פשרות. בבגרותו היגיע להישגים לא מבוטלים. רגשות זה לא משהו שהוא הכיר.
הוא התחתן והוליד ילדים. כשטיפלתי על נושא נתינת אהבה הוא אמר לי משפט שמהדהד באוזני: “כואב לי שהילדים שלי גדלו ביתמות רגשית “.
כמה כאב עמוק יש במשפט הזה כשיוצא מפיו של אדם בן 85.
לא חיבק ולא נישק את ילדיו אף פעם. דיברתי שוב ושוב והדגשתי שזה לא מאוחר. הוא אומר לי: “אני לא יודע איך עושים זאת.”
ואז זה קרה
במפגש עם בנו שגר בחיפה לאחר יום שבילו יחד בסידורים, הבן ליווה את אבא לתחנת הרכבת ויצא מהרכב להיפרד ממנו. שניהם עמדו אחד מול השני.
האבא אמר שלום ונכנס לתחנה. כשהיגיע לרציף, האבא מצלצל לבנו ואומר לו: “התנהגתי כמו חמור” תוך מספר דקות הופיע הבן בריצה לרציף ושניהם התחבקו חזק פעם ראשונה בחייהם ובכו.
כך נשארו מחובקים ובוכים יותר מרבע שעה.
למחרת הוא בא אלי לספר לי, ולהודות לי שבעזרתי הבלתי נלאית זכה לרגעים מופלאים כאלה ועל כך שהצלחתי להמיס את ליבו מה שטיפול פסיכולוגי של יותר מ15 שנה לא הצליח לעשות.
