לאשה סינית מבוגרת היו שני כדים גדולים, שהייתה נושאת מים מהנהר וכל אחד מהם היה תלוי על קצה מוט ארוך אותו נשאה על צווארה.
לאחד הכדים היה סדק. הכד השני היה שלם ומושלם ותמיד סיפק מנה שלמה של מים.
בסיום הליכה ארוכה מהנהר עד לבית, הגיע הכד הסדוק מלא רק עד חציו, כך שבמשך שנתיים תמימות הגיעה האישה מדי יום לביתה עם כד וחצי מים בלבד.
כמובן שהכד המושלם היה מאוד גאה בעצמו ובהישגיו. הכד הסדוק, המסכן, התבייש בעצמו והרגיש אומלל על שהצליח לעשות רק חצי מתפקידו המיועד.
לאחר שנתיים של כישלון צורב, מבחינתו, פתח יום אחד הכד את פיו, בהיותם ליד הנהר, ואמר לאישה: "אני מתבייש בעצמי בגלל שהסדק שבצדי גורם לדליפת מים ממני כל הדרך לביתך."
חייכה הזקנה: "האם שמת לב, כד יקר, שבצד השביל שלך ישנם פרחים בעוד שבצד השני יש רק שממה? אין זה בחינם. תמיד הייתי מודעת לחסרונך ולכן זרעתי פרחים בצד השביל שלך.
כל יום כשאנו חוזרים מהנהר, אתה משקה אותם!
במשך שנתיים אני נהנית מהפרחים המרהיבים המקשטים את ביתי, אותם אני קוטפת מצד השביל. אילו לא היית בדיוק כפי שאתה, כל היופי הזה היה חסר מן העולם."
לכל אחד מאתנו החיסרון הייחודי שלו.
חיינו המשותפים כל כך מעניינים וכדאיים דווקא בזכות החסרונות שיש לכל אחד. צריך רק לקבל כל אדם כפי שהוא ולחפש בו את הטוב.
לסדוקים והשרוטים, תזכרו להריח את הפרחים שבצד השביל שלכם.
