סיפור עם
המלך טוֹב-טוֹב היה חוֹלֶה. לֹא הייתה לוֹ שפּעת ולֹא חוֹם ואפילוּ לֹא כּאב גרוֹן, אבל הוּא הרגיש רע מאוֹד. השעוֹן המעוֹרר צִלצל מִזמן, השמש כּבר זרחה בּאמצע השמַים, והמלך שכב בּמִיטת האפִּריון המלכוּתית ולֹא קם. "אני חוֹלֶה," נאנח המלך, "אני לֹא יכוֹל לקוּם."
המלך טוֹב-טוֹב היה מלך טוֹב, את זֶה בּטח כּבר נִיחַשתם, וכל תוֹשבֵי הממלכה שאלוּ בּדאגה: "מה קרה למלך הטוֹב שלנוּ? בּמֶה הוּא חוֹלֶה? חייבים לִמצוֹא לוֹ תרוּפה."
רוֹפאים מְלֻמדים הִגיעוּ לארמוֹן מִכּל רחבֵי המַמלָכה.
רוֹפא אחד הֵאיר בּפנס לתוֹך גרוֹנו של המלך ולֹא מצא כּלום.
רוֹפא אחֵר מישש את בִּטנו ולֹא גילה מאוּם.
בּסוֹף הִגיעה דוֹקטור מנדָרינה החכָמה. הרוֹפאה הִניחה יד חֲמימה על מִצחו, הִבּיטה הַיישר בּעֵיניו ואמרה: "מַלכּי היקר והטוֹב-טוֹב, אֵין לך שפּעת, ולֹא חוֹם, ואפילוּ לֹא כּאב גרוֹן, אבל אַתה מַרגיש חוֹלֶה. יֵש תרוּפה למחלָתך. תוּכל לקוּם מהמיטה, ללכת וגם לרקוֹד ולרוּץ – אִם תִלבש את החֻלצה של האיש המאֻשר ביוֹתר בּארצךָ."
"וּמי הכי מאֻשר בּמַמלכה?" לחש המלך.
"אָה, זֹאת בּדיוּק השאֵלה. צריך לחפּשׂ ולִמצוא מי הוּא המאֻשר מִכּולם," הוֹדיעה מנדָרינה.
שלוֹשת יוֹעצֵי המלך עמדוּ מִסביב למיטתוֹ ושאלוּ: "אֵיך נגלֶה את המאֻשר? הֵיכן הוּא נִמצא?"
אמר היוֹעץ אחיתוֹפֶל: "אני יוֹדע. המאֻשר ביוֹתר הוּא כּמוּבן הֶעשיר ביוֹתר. עוֹשר ואוֹשר – זה הוֹלך יחד. המלך טוֹב-טוֹב יַחלים בּרגַע שילבּש את חֻלצתוֹ של האיש הֶעשיר והמאֻשר ביוֹתר בּמדינה."
היוֹעצים יצאוּ אל האיש הֶעשיר בּמַמלכה – שמוֹ הָיה בּיל. גן האחוּזה שלוֹ הָיה גדוֹל כּל כּך שהנסיעה משעַר האחוּזה לפֶתח בֵּיתו ארכָה חצי שעה.
הֵיכן בּילה בּיל הֶעשיר? האִם הוּא שׂחה בּברֵכה הפּרטית שלוֹ? בּגן האחוּזה הייתה בּרֵכת שחיָיה – מַים כּחלחלים, שִמשיות, כּיסאות נוֹח – אבל לֹא הָיה בּה איש.
האִם בּיל המיליָארדר ישב בּאוּלם הקוֹלנוע הבֵּיתי שלוֹ וצפה בּסרט על מסך דק וענק? לֹא.
היוֹעצים מצאוּ את הֶעשיר בּחוַות המַחשבים הפּרטית שלוֹ. בּיל ישב ליַד אַחד המַחשבים וּמִלמל: "מהֵר מהֵר, אני חיָיב להַמציא מַחשב סוּפּר-על חדש. אִם לֹא אַמציא מיַד מַחשב חדיש ומחוּדש, החברוֹת המִתחרוֹת יִמכּרו יוֹתר מַחשבים מִמני, ואז – לֹא אהיה האיש הכי עשיר בּמַמלכה."
לחוַות המַחשבים נִכנס פִּתאום עוֹזר מבוֹהל: "הקוֹרֵיאנים הודיעוּ שהם פּיתחו מעבּד חדש, יוֹתר מהיר מִשלנוּ."
מִיד אחרָיו הוֹפיעה מנַהלת החשבּונוֹת: "המנָיות יוֹרדות. הבּורסוֹת צוֹנחות. מה לעשׂוֹת?"
"מה לעשׂוֹת?" נאנח העשיר, "מרבּה נכסים – מרבּה דאגה", אמרוּ חכמֵינו, וּבאמת, יש לי רכוּש גדוֹל, וּדאגוֹת רבּות מאוֹד מציקוֹת לי." וּמרוֹב דאגוֹת לֹא שׂם לב שהיוֹעצים נפרדוּ ממנוּ והִסתלקוּ.
בּאמת נֶחמד מאוֹד כּשיֵש בּרֵכה פּרטית ואוּלם קולנוֹע בֵּיתי, אבל העשיר בּיוֹתר אֵינו המאֻשר בּיוֹתר. זה ברוּר!
"מי יוֹדע הֵיכן נִמצא האיש המאֻשר ביוֹתר בּממלכה?" שאלוּ היוֹעצים.
אמר היוֹעץ הרוֹעץ: "אני יוֹדע. האיש המאֻשר מכּוּלם הוּא וָדאי הכי מפֻרסם בּעוֹלם. כּשאתה מפֻרסם, אתה ידוּען, כּולם יוֹדעים עלֶיך, כּולם שוֹמעים עלֶיך, אתה מוּכָּר – ואתה מאֻשר."
היוֹעצים נסעוּ לבֵיתו של האדם הכי מפֻרסם.
האיש הנוֹדע הָיה זמר, שחקן ורקדן. הוּא גר בּשדרוֹת בּברלי הילס בּעיר הסרטים. דירתוֹ של כּוֹכב הבּידוּר הִשתרעה על כּל הקוֹמה העליוֹנה בּמִגדל היֻקרה הגבוה בּעיר. כּבר בּמעלית נִשמעוּ קוֹלות זִמרה מהקוֹמה העליוֹנה.
כּשהתקרבוּ היוֹעצים לדירת הפּאר, גברוּ סִלסולי השירה, אבל בּין סִלסול לסִלסול, בּין חרוּז לחרוּז, הָיה נִדמה להם שהם שוֹמעים קוֹלות חבטה. הם היטוּ אוֹזן ושמעוּ גם צליל ניפוּץ וניתוּץ.
היוֹעצים הִקישו בּדלת – בּידית שעוּצבה בּצוּרת פּנָיו של הידוּען. הכּניסה לבֵיתו הייתה מצוּפּה מראוֹת, וכך בּרגע שהמפֻרסם נִכנס לבֵיתו, הוּא ראה את עצמוֹ מִשתקף מהקירוֹת וּמהתִקרה.
גם בחדרוֹ של הידוּען היוּ מראוֹת. הוּא עמד מוּל מראָה, אחז בּמיקרוֹפון ושר.
"זה איוֹם," צעק המפֻרסם, "איוֹם ונוֹרא!" הוּא הִשליך ארצָה את המיקרוֹפון וּבעט בּו. "מחר אני מִשתתף בּתוֹכנית רִיאליטי, ואִם אני לֹא אזכֶּה בּתחרוּת לֹא אהיֶה האיש הכי מפֻרסם בּמדינה.
ובִכלל, אֵיך אני יכוֹל להוֹפיעַ בּטלוויזיָה בּצוּרה כּזֹאת? אני חיָיב להִסתפּר וּלהִתארגן לִקראת המוֹפע. איפֹה מעצב האוֹפנה? הֵיכן המאפּרת? לאן נעלם החיָיט?"
בּקיצוּר, הידוּען נראָה מוּטרד ומעוּצבּן. הִתרוצץ בּחדר. מִדי פּעם חטף משהוּ והִשליך אותוֹ ארצָה. צעק, צרח וצוַוח. בּרגע שראה את היוֹעצים קרא: "הִנה יוֹעצי הפִרסום שלי, אַתם מאחרים!"
שלוֹשת היוֹעצים הִביטו זֶה בּזֶה.
"הכי מפֻרסם אינו המאֻשר מכּוּלם. זֶה מוּבן." הִכריז היוֹעץ הראשוֹן.
"לֹא הִצלחנו למצוֹא אדם מאֻשר. מה נעשֶה?" שאל היוֹעץ השני.
ענה היוֹעץ השלישי: "אֵין ברֵרה. נחזוֹר לארמוֹן, אולַי עוֹד נִמצא פִּתרון."
היוֹעצים יצאוּ מיוֹאשים מהעיר, עברוּ בּשדוֹת והִתקרבוּ ליַער. ופתאוֹם שמעוּ צלילֵי חליל ופִרצי צחוֹק. נִכנסוּ ליער, ומה ראוּ?
בּתוֹך קרחת יער ראוּ איש, שערוֹ פּרוּע, בּפִיו חלילית עשוּיה מקנֵי סוּף, והוּא לוֹבש רק פּיסת בּד למוֹתנָיו. והאיש מנגן ניגוּן עליז, רגלָיו היחפוֹת מרקדוֹת, ולצלילֵי המנגינה נעים עלֵי העצים בּיער, ציפוֹרים מצַייצות, ובצֵל השׂיחים עוֹמדת משפחת ארנבים המנידים את רֹאשם לפי הקֶצב.
"מי אתה?" שָאלוּ היוֹעצים.
האיש הוֹציא את החלילית מפִּיו, ניגב אוֹתה בּפיסת הבּד שלמוֹתנָיו וחיֵיך: "אֵין לי שֵם. העוֹלם הוּא בֵּיתי. היער – מיטתי. העלים ירוּקים. המַים זכּים. השמַים צוֹחקים. ואני מאֻשר, רוֹקד לי ושר."
"אתה מאֻשר?" זינקוּ היוֹעצים. "אז בּוא אתנוּ אל המלך."
"אל המלך?" שאל החלילן, וחיוּך רחב האיר את פּנָיו, "אבוֹא בּשִׂמחה, מצוּין."
הִגיעו היוֹעצים אל הארמוֹן ומצאוּ את המלך עדַיין שוֹכב במיטתוֹ.
"מי זֶה?" שאל המלך מעִמקֵי המיטה.
"הבאנוּ אלֶיך את האיש המאֻשר ביוֹתר בּמַמלכה."
המלך פקח בּקוֹשי את עֵיניו ושאל: "אתה מאֻשר?"
"הכי מאֻשר בּעוֹלם," ענה האיש מהיער, "החַיים נִפלאים, והרֶגע הכי נִפלא ונחשַב הוּא בּדיוּק עכשָיו – בּפגישה עם הוֹד מעלָתך בּארמוֹן המלוּכה."
המאֻשר קֵירב את החליל לפיו, הִשמיע מנגינה עליזה ויָצא בּמחוֹל סביב המיטה.
"אתה בּאמת מאֻשר!" קבע המלך, "תוּכל להשאיל לי בּבקשה את החֻלצה שלךָ? בּרגע שאֶלבש אוֹתה אבריא. כּך אמרה לי דוֹקטור מנדָרינה החכָמה."
"החֻלצה שלי?" צחק המאֻשר, "הייתי נותן לך בּרצוֹן, ולֹא רק בּהשאלה אלָא אפילוּ בּמתנה. אבל בִּכלל אֵין לי חֻלצה."
המלך הטוֹב הִביט רגע בּתדהמה, ולאט לאט הפכה התמיהָה לחיוּך, והוּא פּרץ בּצחוֹק גדוֹל. "אפילוּ חֻלצה אֵין לךָ, ואתה הכי מאֻשר בּמַמלכה, חה חה חה…" והמלך קם ממיטתוֹ והִצטרף לריקוּד העליז.
על כּך אמרוּ חכמֵינו: אֵיזהו עשיר? השׂמח בחלקוֹ.
ודוֹקטור מנדָרינה החכָמה מסבּירה: מיהוּ עשיר? מי שמִסתפּק בּמה שיֵש לוֹ.
