הספר

לרכישת הספר

נא ליצור קשר עם לילית

052-2925341

והספר יישלח אליכם

ספר נולד

לידה היא תהליך, לפעמים מסקרן, לפעמים שמח ותמיד יש צפיות לתוצאות.

אירוע מכונן שאירע בחיי לקח אותי לדרך שלא הכרתי. כמו לתכנת את הwaze  לכיוון ולדרך ללא מוצא.

כשמגיעים לסוף הדרך ניתן להבין שיש צורך בשינוי הטוואי.

האירוע המכונן שלי שחליתי בסרטן שד.

איש לא הכין אותי, אין הודעה מוקדמת, אין בחינות כניסה למעגל הזה, לא שלחו טפסים למילוי ואין ועדת קבלה.

טרח בום. את חולת סרטן שד. מה אני עושה עם ההגדרה הזו? ד”ר גוגל יסביר לי או יכניס אותי לסחרחרה של מידע שלא אדע לפענח מה עלי לעשות.

אני מחליטה מחוסר הבנה את מצבי, לשמוע לרופאים וללכת בדרך שהטוו לי. לא שואלת שאלות.

הרופאים משתדלים להיות סימפטיים (לא כולם ולא תמיד מצליחים). ממצב אטימות מוחית שנתקפתי, בקושי מבחינה אני  ביחסם אלי, כי אני אחת מיני רבות כמוני ולמה להם לבזבז עלי זמן.    

הלכתי. עשיתי. האטימות מתפזרת לאט והכאב הנפשי תופס את מקומה, כאב הנשיות שאבדה לי.

לפסיכולוג שטופלתי אמרתי שאבדה לי הנשיות או חציה כי רק שד אחד אבד לי. לשאלתו מה זו נשיות?

מיד עניתי: ” אישה עם שני שדיים לא חשוב מה גודלם, העיקר שהם במקומם הטבעי.

רק לאחר שחדרתי לעומק, ההבנה שאני זה לא שדיים. שהם איבר נשי ייצוגי, אך אני זאת האישיות שבי עם שני שדיים או אחד.

עליתי על מסלול הריפוי. לאט, בזהירות לא למעוד. ארוכה היא הדרך.

בדרך מתאשרת בחברים שמעצימים אותי ומתעצמים ממני. הפרייה הדדית.

תובנות החיים סמנו לי את  דרך המסע שיצאתי אליו, לפגוש נשים וגברים, שחיינו הצטלבו בצמתים שאיש לא תכנן את מסלולם.  סיפוריהם כפי שסופרו לי התגבשו לספר שקראתי לו:

“פרפרים חופשיים במגוון צבעים”

השם מבטא את מגוון האנשים שפגשתי שחוו סרטן שד, אנשים עם אופטימיות ושמחת חיים.

מסרים מתוך הספר  “לא לסרטן” של ד”ר שרייבר רופא, חוקר מוח, פסיכיאטר.

“הציק לי הפחד להכזיב אותו ואת התקוות הגדולות שאבי תלה בי”.

אביו היה מאוכזב שהוא “רק רופא”. ושאב להוכיח לו שהוא הרבה יותר מסתם רופא, עסק בחקר המוח. לאחר שחלה בסרטן במוח (שהתגלה במקרה) הוא אומר: “אני לא צריך להוכיח לאבי שום דבר. עכשיו אני יכול להיות אני, המחלה נתנה לי זהות חדשה ויתרונות בצידה”. 

 

כמטפורה לנו הנשים.

אנו נופלות לאותה מלכודת. אנחנו צריכות להוכיח: שאנו רעיות מסורות לבעל, אימהות  מסורות לילדים, בנות  מסורות להורים, מצליחניות בקריירה, להוכיח לבוס שאנו ראויות לתפקיד ועוד מצבי הוכחה וריצוי…. אנו בתחתית הרשימה.

כשנופלת עלינו מחלה כמו סרטן, סדר העדיפויות משתנה. ” חליתי בסרטן השד” ….

קפצנו לפסגת הרשימה. לא נדרש מאתנו להוכיח מאום. קבלנו פטור מריצוי והוכחה.

מרגיש כמו להסיר שק כבד של חובות וציפיות ולהטביעו בנהר.

קבלנו זהות של חולה סרטן, חופש ופטור מציפיות. לעיתים ציפיות להגשים שאיפות  של אחרים בעיקר הורים.

“מה פתאום סרטן בשד?” וידויים של גברים שחלו במחלה

מ’ בן 63 חשש מהתגובה של הסביבה לסרטן השד יותר מהמחלה עצמה והסתיר אותה ממכריו. מנגד, רפי, שגם לקה במחלה, מטיף לשיח פתוח על אודותיה. כחמישים גברים חולים מדי שנה בסרטן השד. על ההתמודדות עם התווית של המחלה” הם אומרים: “זה כמו להיאבק בשתי חזיתות””

אני זוכר שישבתי בחדר של הרופאה כשהיא בישרה לי שככל הנראה חליתי בסרטן השד. העובדה שחליתי בסרטן חלפה לי מעל הראש. הדבר היחידי ששמעתי בשיחה הייתה המילה ‘שד’. המחשבות התחילו להתרוצץ – מה פתאום סרטן בשד? איך אספר את זה לבנות שלי? מה אגיד לחברים? בכלל לא חשבתי על ההתמודדות עם המחלה”, המחשבות שלי עסקו רק במה אחרים יחשבו עליה.”

 

עודד ר’ בן  63  אחד המרואיינים בספר.

לא הרגשתי שיש לי בעיה נשית. הרגשתי שיש לי גוש במקום כלשהו בגוף,

שהוא ב”ספק” סרטני, ומסקרן אותי לוודא מה זה ולטפל בזה.

זה היה מקרי לגמרי שזה התמקד בשד.

ככה התייחסתי לזה. ידעתי שאני לא יכול לשנות מאום.

 

רפי אוחנה בן 62  אחד המרואיינים בספר.

הרופא שולח אותי לעשות ממוגרפיה. צחקתי, “מה ממוגרפיה, מה יש לתפוס

 אצלי?”  “יש לך סרטן שד!” אני דופק על השולחן ואומר: “אני מכריז מלחמה!”

אני נחוש להעלות את המודעות לסרטן שד בגברים שהוא “סיפור יתום”

רפי אומר: “גברים לכו להיבדק! הבושה הורגת”

 

דני מושקוביץ בן 63  אחד המרואיינים בספר.

אני אדם חיובי. המשכתי לעבוד ולפתח מערכות אלקטרוניות. הייתי עסוק

בעשייה ולא במחלה. למי שיש חוזק נפשי יכול לעבור את ההתמודדות עם

המחלה ביתר קלות. אנשים חושבים בעיקר גברים “לי זה לא יקרה”, גם אני

חשבתי כך, אבל זו עובדה כואבת שלי זה קרה.

אני מפיץ את המודעות למחלה ואת העובדה שגם לגברים יכול להיות סרטן שד.

 

המסר שלי לגברים ולנשים:

אנחנו מכירים את הגוף שלנו הכי טוב. אם אתה או את מרגישים שינוי כלשהו

בשד, אל תדחו, לכו להיבדק.

גילוי המחלה בשלב מוקדם יכול להציל ולמנוע טיפולים מיותרים. גם אם

חליתם, הייתי מציע שתיצרו קשר עם אנשים שחוו את המחלה, כדי שישתפו

אתכם במה שעבר עליהם. כך תהיו מוכנים יותר לקראת הטיפולים.

ידע זה כוח. המשיכו בחיי השגרה כי שם טמון הכוח להתמודד עם קשיי המחלה

ועם ההחלמה. 

כתבה שהתפרסה במגזין נשים “רות עבור”

אחת משבע וחצי נשים :

ספר חדש חושף את סיפורם של 22 נשים ו-3 גברים שהחלימו מסרטן שד.

 

18/02/20 | מאת: יעל גבעון

 

אחת מכל שבע וחצי נשים פוגשת סרטן שד. נתון זה חייב לזעזע כל אישה. הנטורופתית לילית נתיבאור, ממקימות עמותת “אחת מתשע”, שהחלימה מסרטן השד לפני כשלושה עשורים, כתבה עכשיו ספר, “פרפרים חופשיים במגוון צבעים”, הכולל סיפורים אישיים ומרגשים של 22 נשים ו-3 גברים שהחלימו מסרטן השד. “מתי רופאים גברים יבינו ששד מייצג נשיות ושמדובר בעניין רגיש בנפשה של כל אישה בכל גיל?”, היא שואלת

משהו יפה להביט בו.

לילית נתיבאור: “עשיתי קעקוע מעל השד הכרות כדי שיהיה לי משהו יפה להביט בו”

“אין ספק שחיי מתחלקים לשתי תקופות: לפני שחליתי ואחרי”, מצהירה הנטורופתית לילית נתיבאור, 81, שחלתה בסרטן השד לפני כ-28 שנה, עברה כריתת שד ושחזורו, והחלימה. לדבריה, “כשמחלימים אומרים שעכשיו נשאיר את המחלה מאחור ונמשיך הלאה באמונה ובאופטימיות, אבל עדיין תמיד יש איזה צל בתוכך שמלווה אותך. אני כבר נמצאת 28 שנים אחרי זה. אני אדם מלא חיים, שמחה ומאושרת, פעילה ויצירתית והתברכתי במשפחה נפלאה: ילדים, נכדים ונינים. אבל האם הצל שבתוכי נעלם? לא”.

בימים אלה ראה אור ספרה של לילית נתיבאור, “פרפרים חופשיים במגוון צבעים” (הוצאת “פוקוס- ספרים לבריאות”), המהווה מסמך אנושי מרגש וחושף את המגפה הנוראה הנקראת “סרטן שד”. הספר הוא תולדה של מסע אישי מסקרן שאליו יצאה לילית  נתיבאור ובו פגשה אנשים שכמותה, נשים וגברים, שחלו בסרטן השד.

“הספר מעניק השראה לכל מי שפגש סרטן בדרכו, לכל מי שמכיר או תומך במתמודדי סרטן ולכל מי שמעדיף לא לפגוש סרטן בעתיד”, כותב דר’ דני קרת, רופא ונטורופת, על עטיפת הספר. “אני בעד ללמוד מאנשים שבחרו דרכים לא שגרתיות להתמודדות עם המצב הרפואי שבימינו הוא אולי המאתגר מכל”.

הכאב הזה של כריתת השד, שאותו עברה לילית נתיבאור, הוא כאב הנשיות, שכן השדיים מייצגים את הנשיות. הם האיבר החיצוני של הנשיות, ולכן אין איבוד שד או שדיים דומה לאיבוד איבר נשי אחר בגוף. מרבית הרופאים מתייחסים לבעיה ככירורגית ולא ממש מנסים להבין, שהמשולש שד–נפש–נשיות מורכב משלושה מרכיבים שאינם ניתנים להפרדה. לכאב הנפשי הזה אין גיל, אין מוצא אתני, אין מצב כלכלי או חברתי והוא לא מתקהה עם השנים. בהרבה מקרים הוא הופך לתורשתי, והאם נושאת את כאבה שלה ואת כאב בנותיה ונכדותיה. באופן הזה במקום שהכאב ידעך, הוא רק מתגבר ומתעצם ומתוך הכאב הזה נולד הספר. לראיונות שערכה לילית נתיבאור עם נשים וגברים כדי לכתוב את ספרה, היא נסעה בכל הארץ: לצפון, לדרום, למזרח ואפילו ראיינה מישהי בחו”ל דרך הסקייפ. לטענתה, היא יצאה למסע ממוקדת מטרה ועם רצון חזק שהיה לה כמנוע. לילית קראה רבות מה נעשה בתחום זה ברפואה. נחשפה לאבסורדים כמו בדיקות סקר שרק נשים מגיל 50 נדרשות לבצע. המרואיינת הצעירה ביותר שלה הייתה בת 26 והיו נשים וגברים עד גיל 93: “נתון זה חושף מחדלים חורצי גורל” היא אומרת מודאגת.

השנים המאושרות של לילית נתיבאור

את דרכה המקצועית החלה לילית נתיבאור בכלל בבית החרושת “אתא” כמעצבת, ואחרי שנתיים יצאה לדרכה העצמאית: “את העסק שלי בניתי מאפס, ללא תמיכה וללא גב כלכלי. ההצלחה שלי הייתה בזכות הכריזמה והכישרון שלי. שיווקתי גם ל”משכית” המיתולוגית בהנהלתה של רות דיין, ועיצבתי שמלות מבדי כאפייה לאימהות ולילדות. תקופות היצירה שחוויתי מילאו אותי בתחושת אושר.

“בסוף שנות ה-70 אירעו כמה חטיפות מטוסים והכאפייה ייצגה פעילות טרור. בעקבות המצב, קיבלתי הוראה ממשרד החוץ להפסיק לשווק ביגוד בסגנון זה. בתחילת שמות ה-80 חוויתי תקופות יצירה פוריות, והשתתפתי בתצוגות בכל הארץ עם דוגמניות הצמרת אז: תמי בן-עמי, קארין דנסקי, חני פרי, פינצ’י מור, חלי גולדנברג ועוד. אלה היו שנים מאושרות בחיי”.

נשמע שהיה טוב….

“היה טוב אבל לאחר מכן, באו תקופות קשות יותר שהשפיעו על המצב הכלכלי של העסק. לשוק האופנה הישראלי נכנסו שחקני חוץ של אופנה זולה מהודו, ואחר כך מסין והיצירה והייצור בארץ הפכו להיות לא משתלמים. בנקודה זו החלה ההצטלקות הנפשית שלי והתגבשה לסרטן. אני כמובן ממש לא ידעתי מה זה לחלות בסרטן, אבל אני מאמינה שכפי שכתבתי בספר, היקום שלף אותי מהדרך ללא מוצא שהגעתי אליה והטיל עליי תפקידים אחרים בחיים”.

את נראית לי אדם פרודוקטיבי, גם פעילה ספורטיבית, איך לדעתך זה קרה לך?  

“כיום אני מבינה שהסרטן ציווה עליי לעצור. התשובה שנתתי לעצמי הייתה: ‘כי אני צריכה לעבור לפאזה אחרת בחיי, לייעוד שהיקום מייעד אותי’. ואכן, עשיתי שינוי בחיים. פניתי ללימודי נטורופתיה והיו אלה שנים מאושרות שבהן נסקתי למעלה והתפתחתי”.

האינטואיציה הנחתה אותי

למזלה, הסרטן שבו לקתה היה קל באופן יחסי ולא היה מסוג הסרטן שמתפשט, אבל הוא כן היה הורמונלי. לילית בחרה בכריתה מלאה ורדיקלית כי הרופאים אמרו שלא תצטרך כימותרפיה או הקרנות. כמו כן, עברה שחזור שד עם תותב: “האינטואיציה שלי הנחתה אותי נכון. לאחר שהסרטן נוקה מגופי לא קיבלתי טיפול תרופתי תומך כי זה לא היה קיים אז, וזה מזל גדול כי נחסכו ממני תופעות הלוואי של התרופות”, היא נזכרת ומוסיפה: “התמודדות עם סרטן היא אף פעם לא פשוטה והיא אף פעם לא מסתיימת. כעבודת גמר בלימודי הנטורופתיה כתבתי על סרטן השד שלי, רציתי לשמוע נשים נוספות שכאבן הפיזי והנפשי היה זהה לשלי. ראיינתי נשים שהסכימו להתראיין ולפתוח צוהר בפניי, וגם גבר שהסכים להתראיין”.

במקום שהסטטיסטיקה של התחלואה תרד במשך השנים, היא עולה, את יכולה להסביר למה?

“בזמנו אחוז התחלואה היה אחת מתשע, אני הייתי ממקימי עמותת ‘אחת מתשע’, וכיום הוא אחת משבע וחצי ומטפס לאחת משבע. בעקבות נתון זה התעורר בתוכי כאב עמוק וחזק. שאלות רבות עלו בי ולא היו לי תשובות. בשלב זה יצאתי למסע מחודש לראיין נשים צעירות ומבוגרות וגם גברים. לא אחטא אם אומר שזו מגיפה שלא מבחינה בין נשים בכל הגילים, אימהות לילדים, רעיות, סבתות לנכדים. הסרטן לא מבחין בין קבוצות אתניות ובמצב כלכלי. כל מה שאני רציתי היה לצעוק, די!

לילית נתיבאור עושה כושר גם בגיל 81: 

 

“הייתי לבד מול ארבעה רופאים שאמרו לי חד וחלק: ‘יש לך סרטן שד’”

לילית נתיבאור מספרת שלמשפחות רבות אין כלים להתמודד עם הבשורה על הסרטן: “לסביבה התומכת אין ידע ואין הדרכה שתעזור לה להבין למה החולה זקוקה. אין קבוצות תמיכה לילדים. אין קבוצות תמיכה לגברים פגועי סרטן שד. “עמותת ברכה” הוקמה על ידי ליסה כהן במטרה לספק מידע על סרטן תורשתי לנשאים, נשים וגברים. הקשר בין שד, נפש ונשיות הוא עניין שקשה לרופאים להבין. מתי רופאים גברים יבינו ששד מייצג נשיות ושמדובר בעניין רגיש בנפשה של כל אישה בכל גיל, ואני מדגישה, בכל גיל.

“אישה כרותת שד או שדיים חיה עם צלקת פיזית על גופה וצלקת נפשית עמוקה (אפילו אם היא עברה שחזור). אני, למשל, עשיתי קעקוע מעל השד הכרות כדי שיהיה לי משהו יפה להביט בו. רופאות נשים רגישות יותר לנושאים הללו, אבל הן מעטות בתחום. בעיה נוספת היא שרופאים רבים מסתמכים על מחקרים שנעשו אי שם על פני הגלובוס ועל סטטיסטיקות. הם מנסים להתאים את החולה למשבצת שלו בסטטיסטיקה ועל פי זה הם קובעים עבורו את הטיפול”.

איך ייתכן שהטכנולוגיה האבחונית והמדע התפתחו, אבל הסטטיסטיקה של התחלואה רק עולה? 

“נושא זה בוער בי לאורך השנים ובעוצמה רבה מאז שחליתי בעצמי. זו הסיבה שהמשכתי לראיין נשים וגברים שחוו את טראומת הסרטן. לא כל מי שפניתי אליו הסכים להתראיין, ולא כל המרואיינות הסכימו לפרסומו של הריאיון. רבות הסכימו ברצון וחשפו את כאבן, תסכולן וכעסן כלפי רופאים גברים שזלזלו בתלונותיהן. גם גברים שחלו חשפו את תסכולם כלפי רופאים שזלזלו בתלונותיהם. הראיונות התנהלו בפתיחות מלאה וכללו גם שאלות רגישות שהפניתי אליהם ועסקו באינטימיות, בסקס ובדימוי גוף”.

כיצד הגעתי לאנשים שראיינת?

“פרסמתי פוסט בפייסבוק בקבוצה שנקראת “גמאני חליתי בסרטן השד”, והסברתי לאיזו מטרה אני רוצה ליצור קשר עם נשים וגברים. ההיענות הייתה מעל ומעבר למצופה. לאחר מספר שעות היו עשרות תגובות של נשים שהיו מוכנות להיחשף. אחת הובילה לאחרת וכך אספתי 22 נשים ושלושה גברים, ובנוסף נעזרתי ברן ארהרד, מלווה להחלמה, וכמובן בפרופסור זייצ’ק כיועץ”.

הרופאים בישרו לי את “הבשורה”

בתשובה לשאלתי:  “איך גילית על המצאות המחלה בגופך?” בבדיקת שד תקופתית.

“הייתי לבד מול ארבעה רופאים שאמרו לי קר, חד וחלק: ‘יש לך סרטן שד’. זה הרגיש לי כאילו תקעו לי פגיון בבטן”, מספרת  לילית נתיבאור.

“ההסברים על האופציה של שחזור השד במהלך הניתוח לא ממש ריככו את הבשורה. המוח שלי נאטם מלקלוט. זה היה מצב שלא ניתן להבנה. איך אפשר לחתוך איבר מגופי ולהחליפו באיבר מלאכותי?

“הבהלה סביב הסיליקון כחומר מסרטן הייתה אז בעיצומה והתבררה כמוצדקת. כיום ידוע באופן חד משמעי ששתלי סיליקון גורמים לתופעות לוואי קשות במשך שנות הימצאותם בגופינו, כגוף זר. גם אני סבלתי מתופעות לוואי קשות ונשים רבות סובלות”.

היה לך קשה להשלים עם השינויים שעברת עם גופך?

“היה קושי עם דימוי הגוף שלי. היה לי קשה לחשוף את גופי הערום במקלחת של הבריכה (וזה למרות שעברתי שחזור). כיום המצב השתנה ואני כבר לא חוששת לחשוף. כיום אין לי עכבות, ואני מציגה את עצמי ושלמה עם עצמי ועם גופי. בהתאם לכך גם הסביבה מקבלת אותי. הכול בראש שלנו, וההבנה הזו היא חלק מתהליך ריפוי מתמשך לאורך כל שנות חיינו”.

 

לקריאת הכתבה לחצו כאן

 

את הספר ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר:

https://www.focus.co.il/pl_product~239-629~15~0.htm

סמליות מסרי הפרפר

הפרפר הוא אמן ההשתנות המתרחש בארבעה שלבים: מביצית, לזחל, לגולם ובשלב הסופי פורש כנפיים כפרפר יפיפה בשלל צבעים.

הפרפר כמטאפורה לבני אדם, החווים השתנות במהלך החיים.

המצאות בשלב הביצית נולדים רעיונות כאופציות, כזחל מחליטים להגשים ולממש את הרעיונות שנולדו. שלב הגולם הוא שלב ההתארגנות. הרעיון הבשיל. הפרפר מוכן לפרוש את כנפיו לחופש.

הפרפר מייצג שינוי.

מה המסרים שלמדים מהפרפר ומאמצים לחיינו: להשיל את הישן והלא נחוץ.

להפטר מדפוסים מקובעים שעבר זמנם.

להיות במודעות, לזרום עם שלבי ההשתנות.

לצאת מאזור הנוחות, לחיים עם משמעות.

לממש תשוקות, להעז לפרוש כנפיים ולעוף לאור, לאהבה, לחופש ללא עכבות.

לעלות על דרך שינוי שחווים צמיחה, התפתחות ויופי. החיים יהיו קלילים, צבעוניים ומלאי אנרגיה.

להתעופף בנתיבים יצירתיים, מחודדים ומדויקים.

לבחור לצאת ממגבלות הראש החושב ולהתחבר לתעצומות הלב והנפש.

בחירות מודעות, אמיצות, בחירה בחיים. לעוף למרחבים, ללא פחד ומורא, לשדות פרחים מלאי צבע ויופי, לריקוד חיים צבעוני, שמח ומהנה.

לשתות מצוף פרחי החיים ומגווניותם ולחשב נתיב חיים קדימה. 

“פרפרים חופשיים במגוון צבעים”

סמליות הפרפרים שבחרתי כעטיפה לספרי.

הסרט הוורוד כסמל בינלאומי המיצג סרטן שד.

הספור שלי אחרי 28 שנים מאז שחליתי בסרטן שד מתבהר במשך השנים והופך ללבן – אופטימי.

הפרפרים שחסו בצלו כחולי סרטן שד, מתנתקים ממנו ועפים לחיים יפים, מאושרים, שמחים,

צבעוניים ומלאי משמעות.

פרפר מתנתק מהסמל שמייצג סרטן שד, מכוון את כנפיו, ומדייק את מעופו לכיוון החיים מתוך

עוצמה ובדרך מתמלא באנרגיה לחיות את החיים באושר ושמחה.    

“לעולם אל תסתיר את הכנפיים שלך, תמיד תן להם לזרוח”.

כתבה מעיתון במת רעננה

כתבה מעיתון בקריית שמונה