לא גשר הזהב, לא גשר מעל נהר שוצף ולא גשר חבלים, זה גשר מעל תהום, שבעברו השני מחכה לי דבר מה שלא יודעת מה הוא, אולי אדם שאני מצפה זמן רב לפגוש? אני יודעת בבירור שאני צריכה לחצות את הגשר.
יצר הסקרנות מתעורר בי.
אני עומדת בקצה אחד של הגשר, על אדמה יציבה, בשאיפה להגיע אל הצד שמנגד. מה מחכה לי?
התבהר לי כשאגיע לאחר שאחצה את הגשר. אני עומדת משתהה, מתלבטת, האם לקחת את הסיכון בלחצות את הגשר?
פרפורי פחד מתגנבים. לעומת הפחד מתייצבת הסקרנות.
אני מנתקת את רגלי הימנית מהאדמה היציבה ומיצבת את כף רגלי על הגשר. פסיעה ראשונה. מנתקת את רגלי השמאלית מהאדמה היציבה, מציבה ומיצבת אותה לפני רגל ימין. פסיעות קטנות וזהירות.
כך ממשיכה מנתקת ומיצבת. הפחד מזדחל כמו חלזון מטפס. כל ניתוק של כף רגל, הפחד נותן עוד פעימה.
קול פנימי מציב את עצמו לפני, קול הסקרנות. עכשיו אנחנו שלושה על הגשר: אני, הפחד והסקרנות.
פוסעת פסיעות קטנות, זהירות ומהוססות. הפחד מנסה לעצור בעדי מלהמשיך, הסקרנות מדרבנת להמשיך לעבר הצד השני.
הסקרנות מדרבנת לעשות עוד צעד קטן ולאחריו עוד צעד קטן, אני רואה את האדמה בקצה הגשר.
האם אצליח להגיע ולדרוך על אדמה יציבה? האם הפחד יעצור אותי? האם הסקרנות תדרבן אותי?
השעון מצלצל. התעוררתי. חלום חלמתי.