לחגוג את החיים

אייך ילדותי האבודה?

שנת 43 הגרמנים השתלטו על בולגריה ועל הבירה סופיה.

אבא נלקח למחנה עבודה למאמץ המלחמתי של הגרמנים.

היינו אימא, אחותי בת 7 1/2  ואני בת 4 1/2

יהודים מגיל 18 הצטוו להדביק על הבגד טלאי צהוב של מגן דוד שכתוב JUDE יהודי.

ככה סמנו אותנו. הגרמנים לחצו על המלך לשלוח את היהודים לפולין למחנות השמדה.

הכנסייה הפרבוסלבית הגנה על היהודים והתנגדה לשלוח אותם למחנות ריכוז להשמדה.

ראשי הכנסייה הכריזו שישכבו על מסילות הרכבת למנוע מהרכבות לנסוע. היהודים הם אזרחים בולגריים נאמנים. היהודים היו אינטליגנציה, רופאים, רוקחים, מדענים, תעשיינים, עורכי דין וכו’

פשרה הושגה בין המלך, הכנסייה והגרמנים שסופיה עיר הבירה תהייה נקייה מיהודים.

(אייכמן היה בין אלה שניהלו את המשא ומתן עם המלך) ציוו על היהודים מסופיה להתפנות.

גירוש.

איש לא ידע מה יהיה ולאן יישלחו אותנו.

זיכרון ראשון שלי. אימא תפרה לנו שקיות מבד לבן שהיו תולים סביב תנור הבישול עם רקמות שונות של אביזרי מטבח. הלבישה עלינו והכניסה לתוכם, גרבים, תחתונים, חולצה, סוודר ושתי פרוסות לחם. ולי אמרה: “אף פעם ולו לשנייה שלא תעזבי את היד של אחותך“. משפט זה צרוב בזיכרוני כמו בברזל מלובן. אחותי אמורה להגן עלי. משפט זה היה המפתח שפתח לי את הזיכרון.

אספו אותנו ברחבת בית הספר היהודי בשכונה, המאוכלסת כולה יהודים. במשאיות לקחו אותנו לתחנת הרכבת. שם עמדו קרונות רכבת לערים ועיירות ברחבי בולגריה, רחוקים מאד מסופיה. אימא  פחדה שיפרידו אותנו ממנה ולכן החזיקה אותנו מאד חזק . גם היום אני יכולה להרגיש את כאב היד הקטנה שלי. אלה דברים צרובים.

לא לקחנו מטלטלים. מעט בגדים בבאלה. השארנו את הבית עם כל תכולתו. מעט הכסף שהיה, כמה פרוסות לחם וכמה בגדים. זה היה רכושנו לגירוש

הופרדנו מסבתא וסבא שכל חיינו היינו יחד באותו בית ולא ידענו לאן לוקחים אותם.

אנו נזרקנו לעיר שדה בקרב אוכלוסייה עוינת. בינתיים שוכנו בבית ספר.

אימא מצאה חדר קטן מעופש אצל אישה טובת לב (זכורה לי אישה גדולה) להשתכן בו.

באותה חצר גרה משפחה נוספת גויה אוהדת נאצים, אישה ושני בנים בערך בגילאים שאנחנו היינו.

כנראה היה לה רדיו ששמעה על התקדמות הנאצים בחזיתות השונות.

כל בוקר האישה הזו הייתה צועקת בקול חזייקה (בעלת בית) מדווחת לבעלת הבית על הכיבושים והתקדמות הגרמנים.

אימא הלכה לעבוד במשק בית אצל גויים ככובסת בשביל פרוטות לקנות אוכל.

כל הצרכים היו בחדר הזה. הייתה מיטה אחת וכולנו ישנו בה.

לא הלכתי לגן, אחותי הלכה לבית ספר, ואני כל הזמן סגורה לבד. מרוב פחד כשהייתי לבד הייתי מסתתרת מתחת למיטה. לפעמים כתעסוקה  היו נותנים לי מטלות לברור עדשים או אורז.

שני הבנים של המשפחה אוהדת נאצים שהיו בגילינו היו באים לחלון שלנו יורקים עלינו מבחוץ מוציאים את הבולבולים ומשתינים על החלון, לפעמים חושפים את הישבנים כאילו לחרבן עלינו ועושים תנועות של שחיטה. לא פעם הביאו סכינים להדגים מה יעשו לנו ליהודים.

הייתי ילדה חולנית וסבלתי מהרבה אנגינות, בעלת הבית אישה טובת הלב נתנה לי לשתות דם של צב לחיסון. שתיתי כמה פעמים.

באחד הימים סבתא וסבא באו לגור בעיר שהיינו ושמחנו מאד כי כל חיינו היינו יחד והם לא יכלו להיות רחוקים מאתנו ואנחנו לא מהם. הם התמקמו קרוב, סבא מצא עבודה כפחח וסבתא התחברה לקהילה היהודית המקומית עזרה וקבלנו עזרה. (סבתא הייתה אישה דתייה מאד, אבא שלה היה רב.)

אחותי הספיקה ללמוד לקרוא וחשבון לפני הגירוש והייתה מלמדת אותי.  

לא ראינו את אבא הרבה מאד זמן.

לפעמים בימי ראשון (שבתון נוצרי) יצאנו עם אימא לגינות הגדולות של העיר לשאוף אויר.

ככה שרדנו את שנות גלותנו. 

התבשרנו שהרוסים שחררו את בולגריה.

אבא חזר מהמחנה שלד עצמות שרק עור דק עליו. לא הכרנו שזה אבא. אפילו פחדתי ממנו.

חזרנו לעיר שלנו, חזרנו לסופיה עם סבתא וסבא יחד.

 

אלה זיכרונותיי כילדה, ששואלת אייך ילדותי שהגרמנים גזלו ממני?

ביליתי את ילדותי בסגר ופחד ומסתתרת תחת המיטה כשהייתי לבד.

חזרנו בלילה לבית שלנו בסופיה, מצאנו גויים כפריים שהשתכנו בו. הם הופתעו, היו בטוחים ששלחו אותנו למשרפות.

גירשנו אותם נגד רצונם, אבא לקח את הדברים שלהם והשליך אותם לרחוב.

היה צורך להשתקם. אין עבודה, אין כסף, תנאי תברואה גרועים, עכברים וחולדות בגודל חתולים התרוצצו ברחובות וחצרות.

חליתי בדיפתריה ואושפזתי בבית חולים. שבוע אחרי, אחותי חלתה בסקרלטינה וגם היא אושפזה באותו בית חולים בקומה מעלי.

אימא וסבתא היו באות לבקר רק מבחוץ. הייתי רואה אותן למטה דרך החלון ובוכה.

סבלתי מאנגינות ושקדים נפוחים והיה צורך לכרות את השקדים.

ניתוח ללא הרדמה. אני רואה את הפנים של הרופא כולו דם שפרץ ממני. זה מראה שזוכרים.

אבא מצא עבודה בבית חרושת לגומי של יהודי שעבד בשביל הגרמנים בזמן המלחמה. (תעשייה חיונית).

בחגים היה מקבל מגפיים לילדים והיה הולך לכפרים למכור אותם תמורת לחם וקמח.

אימא מצאה עבודה במטבח בבית מלון גדול שקראו לו “בולגריה” שגדולי המפלגה ואורחים

מרוסיה היו באים לישיבות עם המנהיגים הבולגריים.

היו משאירים אוכל בצלחות והעובדים היו אוספים. ואימא הביאה הביתה בשר.  

בחג המולד עשו חגיגה לכל עובדי המלון עם הילדים, וסנטה קלאוס. הכי זכור לי שחלקו שקיות מלאות בממתקים. הייתי מלקקת לאט שלא ייגמר.

בגיל 8 התחלתי ללכת לבית ספר. הרגשתי גדולה. ידעתי לקרוא ולכתוב וקצת חשבון שאחותי למדה אותי.

אחותי ואחריה גם אני היינו בשומר הצעיר בסופיה. אפילו אימא שלי בצעירותה הייתה בשומר הצעיר. היינו משפחה ציונית. 

אני זוכרת את השמחה כשקבלנו את האשור לעלות לארץ ישראל. אבא שלי היה קומוניסט שרוף ולא רצה לעלות. אימא שלי אמרה לו: “אתה תישאר עם הקומוניסטים, אני והילדים נוסעים לארץ ישראל”. ברור שהוא בא. 

ב 48 עלינו לארץ. שיכנו אותנו בבית עולים בפרדס חנה בקסרקטינים של הצבא האנגלי שעזב.

פרדסים סביבנו, קטפנו תפוזים ואכלנו להתפקע ושלשלנו.

אחרי חודש נשלחנו ליהודייה לגור. כפר ערבי שננטש. קבלנו בית אפילו קוטג’.

בארץ אני חווה את נעוריי, אספר עליהם בספר שאכתוב.

 

מלאו לי 80 והחלטתי שאני רוצה לפגוש את שורשי ילדותי בבולגריה.

טיול שורשים עם ילדיי.

עזבתי בגיל 10 וחזרתי אליה ליום הולדתי ה 80. כל השנים הגנתי על עצמי מהצפת זיכרונות של שנות ילדותי. ואכן היו רגעים כאלה. בבית הכנסת הגדול בסופיה התעלפתי מעצמת זיכרונות ילדות שקשה היה לי להכיל.